רשלנות רפואית בלידה גרמה למותה של תינוקת

מאת: עו"ד אבי לוטן

בת"א (ירושלים) 3161/01 א.ח ואח' נ' מדינת ישראל הוגשה תביעת רשלנות רפואית בטענה כי רשלנות בניהול הלידה גרמה למותה של תינוקת.

בשנת 1991, נכנסה האם להריון ראשון, כאשר קודם לכן, כדי שתוכל להרות, הפסיקה בהוראת הרופאים ליטול תרופה שנועדה לטפל במחלת הלופוס שממנה סובלת. היריון זה הסתיים בהפלה עצמונית בסוף החודש הראשון של ההיריון. בעקבות ההיריון, התלקחה שוב מחלת הלופוס של האם, והיא אושפזה למשך 12 יום בבית החולים רמב"ם, במחלקת ריאומטולוגיה.

ההיריון השני של האם, אשר לו הייתה – או הייתה צריכה להיות - השפעה על השיקולים הרפואיים בטיפול בהיריון (השלישי) נשוא תביעה זו, החל בראשית שנת 1992. האם הייתה במעקב צמוד ובטיפול תרופתי בשל מחלת הלופוס. היא הגיעה לבית החולים רמב"ם בחיפה, עקב עליית לחץ דם, בהיותה בשבוע ה–37.5 להיריונה. עם בואה לבית החולים, נעשה תחילה ניסיון לידה שנכשל, ולכן בוצע ניתוח קיסרי, עקב מצוקת העובר. בסיומו של הניתוח הקיסרי נולדה לאם, תינוקת בריאה ושלמה.

הריונה השלישי של התובעת היה הריון תקין, אשר לווה בטיפול תרופתי ובמעקב מסודר במחלקת נשים ובמרפאת הפוריות של בית חולים רמב"ם. בשבוע ה39.4 להריונה הגיעה האם למחלקת היולדות.
התובעת הוכנסה לחדר לידה, והוצמד לה מוניטור. מנהל חדר הלידה קבע לאור תוצאות הניטור שהיולדת היא ללא צירים סדירים, וניתנה הוראה להתחיל בהפעלת הלידה בפיטוצין. פיטוצין הוא חומר המזרז את הלידה, בדרך של הגברת צירי הלידה.

בלילה הראשון לכניסתה לחדר הלידה ישנה האם כל הלילה ללא פיטוצין, וזאת כדי לאפשר לה מנוחה ואגירת כוח לקראת היום הבא, שתוכנן להיות יום הלידה בפועל.

למחרת היום הובהלה האם לניתוח קיסרי דחוף. התינוקת נולדה באפגר 1. בגיליון סיכום המחלה של התינוקת במחלקה לטיפול נמרץ פגים וילודים, מתוארות בדיקות שנעשו לילדה סמוך ללידתה וכן בדיקות נוירולוגיות ואולטרה סאונד, שמהם עולה כי הייתה לתינוקת פגיעה קשה ביותר במוח. ביום השמיני לחייה, נקבע מותה.

הצדדים הסכימו כי אין צורך לבדוק את פרטי פטירת הוולד, שכן מוסכם שהוא נפטר כתוצאה מההתרחשויות בחדר הלידה, שהובילו לניתוח הקיסרי. בנוסף, קבע ביהמ"ש שהנתבעת חייבת חובת זהירות כלפי התובעים.

ביהמ"ש קבע שעצם ההחלטה לנסות לידה נרתיקית "רגילה" לאם, על אף הידיעה כי הלידה הקודמת שלה הייתה בדרך של ניתוח קיסרי, החלטה זו סבירה היא, תואמת את סטנדרט הידע הרפואי ואין כל רשלנות בהחלטה זו.

כפי שהסבירו המומחים במהלך הדיון, פיטוצין גורם להגברת התדירות של הצירים ולעוצמת ההתכווצויות ולמתיחת הרחם.

כפי שלמד ביהמ"ש, כאשר חוותה היולדת לידה בניתוח קיסרי, יש חובה להפעיל שיקול דעת זהיר בעת מתן פיטוצין בלידה מאוחרת. ביהמ"ש קבע שכדי להפעיל את אותו שיקול זהיר, מן הראוי כי יהיו בפני הצוות הרפואי כל הנתונים, וזאת כתנאי ראשון להפעלת אותו שיקול דעת זהיר.
הוכח בפני ביהמ"ש כי הצוות הרפואי לא טרח להביא את תיק התובעת מן הלידה הקודמת, וכל שהיה בפניו הוא פלט המחשב, שבו מופיעים באנגלית רק האבחנות בדבר לידה ממושכת ומצוקה עוברית, שהיו מנת חלקה של התובעת בשנת 1992. המסמך המלא ובו דוח הניתוח הקיסרי, שעברה התובעת בשנת 1992, לא היה בפני הצוות הרפואי, על אף שמדובר בניתוח שבוצע באותו בית חולים, ולא הייתה כל מניעה לקבל את התיק. אין מדובר בעניין טכני בלבד, אלא בחובה הבסיסית המוטלת על כל רופא לאתר את המידע הרפואי על המטופל שבפניו, אשר ניתן למוצאו, בקלות יחסית.

ביהמ"ש קיבל את דעת מומחה התביעה כי אם הרופאים המטפלים באם, היו יודעים את הנתונים הללו של הניתוח הקיסרי בשנת 1992, בזמן אמת, כי אז, לא היה קרע רחם, העובר לא היה מת והיו עושים לה את הניתוח בזמן. לפיכך, קבע ביהמ"ש כי אי מתן הוראה לאיתור התיק הרפואי הקודם, היא רשלנית.

בנוסף, החובה להסביר לאם את השיקולים השונים האם לבצע לידה לדנית, אם לאו, האם להזריק לה פיטוצין, אם לאו, והכל תוך פירוט הסיכונים והמעלות והחסרונות של כל גישה, חובה זו ניתן למצוא לה שורשים במישור החוקתי, במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לה הסדר סטאטוטורי במישור החקיקה הראשית, והיא מופיעה גם במסגרת המסמך הרשמי של הגוף הרפואי המרכזי בישראל.
ביהמ"ש קבע שלא הוסבר על ידי הצוות הרפואי לאם את הסיכונים והסיכויים, המעלות והחסרונות של הפיטוצין. בעניין זה הדגיש ביהמ"ש כי לאם שבפנינו היו נתוני "פתיחה" מיוחדים: לא רק שעברה ניתוח קיסרי, אלא ההיריון נשוא התובענה, הוא היריון "יקר". האם חולה במחלת הלופוס, וההיריון הראשון שהיה לה, ואשר הסתיים בהפלה, גרם להתלקחות מחלת הלופוס, ובשל כך אושפזה האם למשך 12 יום בבית חולים. גם ההיריון השני חייב מעקב צמוד וטיפול תרופתי בשל מחלת הלופוס. אף ההיריון השלישי לווה באותו טיפול תרופתי עקב מחלת הלופוס. על כך ידעו הרופאים המטפלים כבר בעת קבלתה לחדר הלידה.
אין גם כל תיעוד על כך שניתנו הסברים מתאימים לאם, אשר בהם הייתה התנהגות ספציפית למחלקת הלופוס והשפעתה עליה, וזאת בניגוד לדרישה להסכמה מודעת, כאמור בחוק זכויות החולה, כאשר הסכמה זו נדרשת במפורש.

ביהמ"ש קיבל את עמדת בני הזוג כי פנו לרופאים וביקשו, גם בלידה שבפנינו, לבצע ניתוח קיסרי. בנוסף, בני הזוג היו מוכנים לתת צ'אנס לרופאים לנסות לידה רגילה.
מכל מקום, ההחלטה של הצוות הרפואי שלא לבצע את הניתוח הקיסרי, נבעה מהשקפה רפואית בדבר הניסיון למצות עד כמה שאפשר את הניסיון ללידה ולדנית, אך זאת מבלי להביא בחשבון את עמדותיה של היולדת (וכאשר הייתה חלשה ולא יכלה להביעם, את עמדות בעלה). גישה זו של הצוות הרפואי של הנתבעת, מנוגדת לאוטונומית הפרט ולחוק ולפסיקה, המכפיף את "זכות" הרופא לנסות לידות רגילות למי שעברה קודם ניתוח קיסרי, בהסכמת היולדת, כאשר ההחלטה מתועדת.

חובת הצוות הרפואי הייתה להביא בפני התובעת את האופציות השונות, וזאת במיוחד כאשר בנוסף לניסיון ללידה רגילה הוחלט על מתן פיטוצין, כאשר ליולדת לא הוסבר מה הן המשמעויות והסיכונים הכרוכים בעירוי זה למי שעברה ניתוח קיסרי, ביחס לאפשרות של קריעת רחם.

בסיכום פסק הדין קבע ביהמ"ש שהסתפקות בנתוני מחשב על הלידה הקודמת, והעדר כל מאמץ – שהוא קל יחסית – לאתר את התיק הרפואי של הלידה הקודמת והניתוח הקיסרי שבה היא הסתיימה, אינו עומד בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מצוות רפואי בבית חולים, והדבר השפיע על איכות ההחלטות של אותו צוות ביחס להיריון נשוא משפט זה, ובכך יש רשלנות.

עיקר הרשלנות היא בהחלטה במתן פיטוצין, כאשר גם אם ניתן לראות בעצם ההחלטה טעות בשיקול הדעת, אף כי לטעם ביהמ"ש היא כבר רשלנית, הרי המשך הפיטוצין למחרת היום, ולא כל שכן המשכו בשעות הצהריים ואחר הצהריים, תוך העלאת המינון, הם בגדר רשלנות, לאור הסיכון הרב שיש במתן פיטוצין במשך זמן כה ממושך למי שעברה ניתוח קיסרי, ואשר ההיריון שלה הוא "יקר" לאור מחלת הלופוס שלה.

ביהמ"ש קבע שהחלטות הצוות הרפואי, הן בדבר מתן הפיטוצין והן באי ביצוע הניתוח הקיסרי, לא עמדו במבחנים הנדרשים של "הסכמה מדעת", לא היו הסברים, לא הוצגו החלופות השונות והסיכונים המיוחדים לאם דנן (עקב ניתוח קיסרי קודם ומחלת הלופוס, המקשה על כניסה נוספת להיריון). כמו כן לא ניתן משקל נאות להתנגדות בני הזוג להמשיך בלידה הרגילה, וכנגד דרישתם של בני הזוג לבצע ניתוח קיסרי, הוצגה עמדה רפואית נחושה להמשיך בפיטוצין ובניסיונות ללידה רגילה, שבדלית ברירה, לא התמרדו כנגדה האחרונים.

ביהמ"ש קיבל את התביעה בגין רשלנות רפואית ןפסק שהצוות הרפואי של הנתבעת נהג ברשלנות שהביאה לתוצאה של מות התינוקת וכן להשלכות של קריעת הרחם על סיכוייה של האם ללדת שוב.

בסופו של יום קבע ביהמ"ש שעל הנתבעת לפצות את התובעים בסכום של מעל ל – 1,200,000 ₪