רשלנות רפואית במהלך מעקב ההריון ואי ביצוע בדיקות מתאימות גרמו לשיתוק מוחין

מאת: עו"ד אבי לוטן

בת"א (באר-שבע) 279/93 כ.ח נ' מרכז רפואי סורוקה, מייחסת התובעת לנתבעים רשלנות רפואית, שבגינה נגרם לה, לטענתה, שיתוק מוחי מסוג דיפלגיה ספסטית, הגורם לקשיים בתיפקוד המוטורי של הגפיים.

לטענת התובעת נגרם הנזק בעטיו של טיפול רפואי כושל, שניתן במהלך תקופת ההיריון של אמה ובמהלך הלידה. נטען שאותו טיפול כושל לא איפשר גילוי אי ספיקה שליתית במהלך ההיריון, שגרם סבל לעובר, ובמהלך הלידה עוכב ביצוע ניתוח קיסרי לחילוץ התובעת, דבר שגרם לתובעת תשניק ופגיעה מוחית בעטיו.

מומחה רפואי שנתמנה מטעם ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, לקבוע שעור נכותה של התובעת, קבע כי לתובעת נכות בשיעור כולל ומשוקלל של 31.6% לה מתווספת נכות אסטתית בשעור 5%.

ההיריון הנדון היה הריונה השישי של אם התובעת. שלושת ההריונות הראשונים נסתיימו בלידות רגילות, בעוד שבשני ההריונות הנוספים העוברים מתו ברחם. בשל שני ההריונות האחרונים הנ"ל, היתה אם התובעת במעקב קפדני.

בשל האמור לעיל, היתה אם התובעת במעקב בבי"ח סורוקה לשם ביצוע בדיקת האסטריול ואושפזה מספר פעמים לצורך זאת. בדיקת האסטריול בוצעה בשתן שנאסף במשך 24 שעות.
נתקבלו שתי תוצאות בלבד, או קיימים שני רישומים בלבד אודות תוצאות בדיקת אסטריול כמפורט מעלה.

בתעודת סיכום מחלה נרשם כי חבל הטבור היה מסובב על צוואר הילוד שלוש פעמים והתינוק היה במצב של תשניק קל.

בגיל שנה נצפה איחור מוטורי אצל התובעת, אותו ייחסו בתחילה לבעיות אורתופדיות. היא טופלה בצורות שונות, אך התפתחותה המשיכה להיות איטית. בגיל מאוחר יותר בוצעו ניתוחים אורתופדיים לשיפור מצבה.

לתובעת נותרו קשיים תפקודיים מוטוריים בגינם אינה יכולה ללכת מרחקים, לרוץ או לקפוץ והיא גם מתקשה בפעולות יום יום והרמת משאות.

ביהמ"ש קבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי סבלה מתשניק קשה עם לידתה. אף לא הוכח לדעת ביהמ"ש, כי חילוץ התובעת בניתוח קיסרי בוצע תוך זמן בלתי סביר, בהתחשב בנסיבות דנן והאילוצים שהיו קיימים בשנת 1968, בה נולדה התובעת. בכל מקרה לא הוכח הקשר הסיבתי שבין התשניק לבין שיתוק המוחין ובהעדר קשר סיבתי ממילא אין חשיבות לשאלה אם בוצע הניתוח הקיסרי בזמן סביר אם לאו.

ביהמ"ש קבע שאין ספק שהנתבעים כמפעילים של בית חולים סורוקה חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטופלים בביה"ח. יש איפוא להתמקד בשאלה אם הופרה חובת הזהירות, ואם הפרה זו גרמה לנזק הנדון.

במסגרת חובת הזהירות המוטלת על רופא עליו לגלות יוזמה, לברר העובדות לאמיתן, לפעול בשקידה ע"מ שממצאים יובאו לידיעתו ובמידת הצורך לדאוג לביצוע הבדיקות הדרושות. על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, ועל הנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

לדעת ביהמ"ש ייתכנו אף מקרים בהם יחויב הרופא, או המוסד לפצות חולה שניזוק אם עקב אי ניהול רישומים נאותים נגרם לו "נזק ראייתי", בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו. במקרה כזה יעבור נטל ההוכחה אל הנתבע, להוכיח העובדות שיש בהן כדי לפטור אותו מאחריות.

ביהמ"ש קבע שהיה ידוע לנתבעים כי בעבר מתו שני עוברים של אם התובעת ושהאחרונים היו ערים לכך שסיבת מותם היתה לכאורה אי ספיקה שליתית. בשל האמור היתה אם התובעת במעקב רפואי בביה"ח סורוקה. בדיעבד הוכח כי אכן ניזוקה השליה של אם התובעת ובפועל היתה אי ספיקה שיליתית.
הנתבעים היו ערים לחשיבות ביצוע בדיקת האסטריול, שהיה בה כדי לגלות אי ספיקה שילייתית, במרבית המקרים. לפי המומחה מטעם התביעה, לו היו מתבצעות הבדיקות הדרושות להערכת מצב העובר ברחם ניתן היה לקבוע זמן סיום ההריון ולמנוע הפגיעה בעובר.


לא הופרכה בפני ביהמ"ש קביעת מומחה התביעה שבדיקה זו יש לערוך פעם, פעמיים, בשבוע במחצית השניה של ההיריון. רק ביצוע בדיקה זו, ברצף זה, יכולה לספק נתונים שיש בהם כדי לגלות אי ספיקה. בדיקות חד פעמיות אין בהן משום תועלת.

במקרה הנדון קיימות תוצאות לשתי בדיקות בלבד ואין כל רישום אודות בדיקה או שתיים נוספות. הוכח, איפוא, לדעת ביהמ"ש, שלא נתקיימו בדיקות ברצף הדרוש והיעדר הרישום אודות חלק מן התוצאות מחבל באפשרות לקבוע ממצאים ויש בו כדי להעביר נטל ההוכחה לנתבעים.

אף המומחה מטעם הנתבעים נאלץ להודות, כי בדיקת האסטריול לא בוצעה באינטנסיביות הדרושה. בזמן הרלבנטי היתה אפשרות לביצוע בדיקה נוספת המכונה - אמניוסקופיה, אך בדיקה זו לא בוצעה, אף שהיתה מקובלת במספר מרכזים רפואיים בארץ.

הנתבעים טענו, בין היתר, כי לא הוכח קשר סיבתי, שבין אי ספיקה שילייתית לשיתוק המוחין, משום שלא נראו סימנים לכך אצל התובעת עם שחרורה מביה"ח. אולם, מומחה ההגנה עצמו העיד, כי אי ספיקה שילייתית עלולה לגרום לפגיעה מוחית "עם סימנים מאוחרים ללא כל סימני מצוקה עוברית חריפה בלידה או מיד לאחריה". מכאן קבע ביהמ"ש שאין במצבה התקין לכאורה של התובעת עם לידתה כדי להפריך הקשר הסיבתי.

הוכח, איפוא, הן בחוות הדעת של מומחה התביעה והן בזו של מומחה ההגנה, כי אי הספיקה השילייתית עשויה היתה לגרום לשיתוק המוחין.

לדעת ביהמ"ש גם הוכח כי לא נעשו הבדיקות הדרושות לאיתור אי הספיקה השילייתית, אף שהיה חשד כי אותו גורם הביא למות שני עוברים בעבר. בהתחשב בסכנה הממשית לגורל העובר, במקרה זה, נדרשו אמצעי זהירות קפדניים במיוחד, ואלה מסתבר לא ננקטו.

במקרה הנדון, ביהמ"ש קבע שקיים גורם ממשי בר מציאות לנזק. ביהמ"ש סבור היה, איפוא, כי הנתבעים לא ביצעו הבדיקות הדרושות לגילוי אי ספיקה שילייתית במועד כפי שנדרש היה הדבר מרופא סביר באותן נסיבות, לא השתמשו במיומנות הדרושה ולא נקטו במידת הזהירות הדרושה. בהתנהגות זו היתה משום התרשלות שהביאה לנזק הנדון.

לפיכך קיבל בית המשפט את התביעה בגין רשלנות רפואית בהריון וקבע בפסק דינו שחייבים הנתבעים בפיצוי התובעת בשל הנזקים אשר נגרמו לה בנסיבות הנדונות.

בעקבות פסק הדין, הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 7705/98). הערעור כלל ערעור של ביה"ח בנוגע לאחריותם, וכן ערעור שכנגד על ידי התובעת ביחס להיקף הפיצויים.

שופטי ביהמ"ש העליון קבעו שהיה ידוע כי האם מצויה בהריון בדרגת סיכון גבוהה. היה חשש שהעוברים הקודמים של האם סבלו מאי ספיקה שלייתית וכי העובר בבטנה עשוי לסבול מכך אף הוא. היה חשש ברור לחיי העובר במהלך ההיריון לאור מות שני העוברים בשני ההריונות הקודמים. ביהמ"ש העליון קבע שחששות אלו היו צריכים להשתקף בטיפול החורג מסטנדרט הטיפול הרגיל, דבר שלא קרה במציאות. כמו כן, הודגש כי הסיכון בו היה מדובר הוא סיכון שהיה ידוע לנתבעים והיתה בידם הדרך והאפשרות להתמודד אתו בדרך טובה יותר.

על כן, לדעת ביהמ"ש העליון, הוכח על ידי התובעת שהנתבעים התרשלו בטיפול באם ובוודאי שזוהי המסקנה המתבקשת לאור העברת נטל השכנוע אל הנתבעים. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור הנתבעים וקיבל חלקית הערעור שכנגד, במובן זה שלסכום הפיצויים שנפסק לתובעת יתווסף סכום נוסף בגין קשיי ניידות מהם היא סובלת.