טיפול רפואי ומעקב רשלני הותיר את התובע משותק ברגליו

מאת: עו"ד אבי לוטן
בת"א (ב"ש) 3124/97 שלמה יפת ואח' נ' מדינת ישראל הוגשה תביעת רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין שנגרם עקב רשלנות רפואית בלידה.

התובע נולד ביום 4/5/94 בבית החולים על שם "ברזילי" באשקלון, שהוא בית חולים ממשלתי ושייך למדינת ישראל, היא הנתבעת בתיק זה. לאחר לידתו, אובחן התובע כסובל משיתוק מוחין ונכותו נקבעה בשיעור של 100% לצמיתות, כאשר אין מחלוקת לגבי נכותו.

האם היתה פעמיים בהריון לפני הלידה הנוכחית ובשתי הפעמים, היא ילדה שתי בנות בריאות. ביום 4/5/94, היתה התובעת מספר 2 בהריונה השלישי והיה זה השבוע הארבעים להריונה. באותו יום, בהיותה בביתה, סמוך לשעה 20:00, היא הבחינה שיש דימום לא מסיבי מהווגינה. במהלך הנסיעה לבית החולים, היא החלה להרגיש גם בכאבי בטן, שהלכו והתגברו, ככל שהתקרבה לבית החולים.

בקבלתה לחדר המיון חוברה האם למוניטור. הניטור הופסק לאחר 17 דקות והאם נשלחה לעשות צילום רנטגן, שכן לרופאים היה חשש, שתנוחת העובר היא "סנטר לכיוון אחורה", מצב שלא ניתן שתהיה בו לידה טבעית ויש לבצע ניתוח קיסרי.

לאחר חזרתה מצילומי הרנטגן, חוברה שוב האם, למוניטור ובחיבור השני, הבחין הצוות הרפואי מתוך הסתכלות במוניטור, כי העובר נמצא במצוקה והוחלט על ניתוח קיסרי.
האם נלקחה במהירות לחדר הניתוח. חדר הניתוח הוכן עוד קודם לכן לביצוע ניתוח קיסרי ביולדת אחרת, אולם מאחר והניתוח של היולדת האחרת טרם החל, הוציאו את היולדת האחרת מחדר הניתוח והכניסו את האם לחדר הניתוח ובוצע בה ניתוח קיסרי.

כאשר החל הניתוח, ונפתחה הרחם של האם, ראו המנתחים מצב של היפרדות שיליה מוחלטת ברחמה של האם.
יתרה מזו, הרופאים ראו גם את חבל הטבור כרוך סביב צווארו של העובר ארבע פעמים ופעם נוספת כרוך לאורך גופו של העובר. הרופאים התרשמו, שחבל הטבור היה מהודק על צוואר העובר ועל גופו.

העובר הוצא מרחם אמו והניתוח הסתיים. התובע אובחן לאחר הלידה כסובל משיתוק מוחין, מוגבל מאוד מבחינה מוטורית, איננו מדבר וסובל מהתקפים אפיליפטיים. הוא צמוד לכסא גלגלים והוא זקוק לסיעוד גם בפעולות הפשוטות ביותר בחיי יום יום.

מסקנת ביהמ"ש, לאור כל הראיות, כי העובדה שהאם התלוננה על דימום מהנרתיק כבר כאשר הופיעה בבית החולים, בצרוף העובדה שבניטור הראשון ניתן היה להבחין בהאטה מסוימת בקצב פעולת הלב של העובר, מצביעה על כך שהיה על האחראים, על הניטור, להמשיך בניטור הראשון, מעבר ל-17 דקות ולא להפסיקו, כדי לשלוח את האם לצילום רנטגן.
ביהמ"ש קבע כי שליחת האם לצילום רנטגן בשלב זה, גרמה לאיבוד זמן יקר.

כל צילומי הרנטגן המופנים מחדר מיון או מכל מחלקה אחרת של בית החולים מבוצעים באותה מחלקה. יולדת שמגיעה לצילום רנטגן, צריכה להמתין לתורה ורק אחר כך יבוצע הצילום והיא תשלח חזרה לחדר הלידה. מדובר בזמן יקר, שניתן לנצל אותו לצילום רנטגן, רק כאשר אין כל חשש שיש איזו שהיא בעיה, שאולי תצריך טיפול רפואי מהיר יותר.
הוכח גם, שיולדת שנשלחת לצילום רנטגן, איננה מלווה באיש צוות רפואי של חדר הלידה, כגון אחות או רופא, אלא סניטר, היינו כח עזר לא מקצועי מוביל אותה לצילום.
מטבע הדברים, כאשר יולדת נשלחת לצילום, על פי הוראות הצוות הרפואי, היא תמתין במחלקת הרנטגן עד שיבוצע בה הצילום והיא תוכל לחזור לחדר הלידה.
גם אם היא תרגיש כאבים, ספק אם היא תעזוב את חדר הרנטגן ותחזור מיוזמתה לחדר הלידה, כאשר היא קיבלה הוראה מפורשת ללכת לצילום רנטגן.
האם חזרה לאחר צילום הרנטגן והיא נעדרה קרוב ל-45 דקות מחדר הלידה, שכן החיבור השני שלה למוניטור, היה בשעה 23:35.

המסקנה מעדויות שני המומחים, הן של התביעה והן של ההגנה, כי לפחות היו ממצאים מחשידים במוניטור הראשון וממצאים אלה התבטאו בקצב פעימות הלב של העובר, שהיה 170, וכן בהפסקות בין הפעימות הנקראות בלשון המומחים "האטות".

ממצא מחשיד כזה, מחייב לפחות המשכת החיבור של האם למוניטור למשך זמן נוסף מעבר ל-17 דקות, כדי לראות שינויים או מצב העובר לאורך יותר זמן.
בנוסף, על פי עדויות המומחים, דימום קל מהנרתיק, איננו מהווה אירוע חריג במיוחד. אולם, כאשר לעובדת הדימום הצטרפה עובדה נוספת, שהיא כאבים בבטן, שהאם התלוננה עליה, בצירוף תופעה חריגה בקצב פעולת הלב של העובר, שהופיעה כבר בניטור הראשון, הדבר היה צריך להדליק נורה אדומה לנגד עיני הרופאים.

במקום זאת הופסק הניטור וברור שהוא לא הופסק ביוזמת האם, אלא על פי הוראה של הצוות הרפואי והאם נשלחה לבדיקת רנטגן, שלא היתה דחופה, שכן מטרת בדיקת הרנטגן, היתה לבדוק את תנוחת העובר ברחם ואם היא תנוחה של "סנטר אחורה".

לו הושארה האם מחוברת לניטור, ולא נותקה מהניטור כעבור 17 דקות, היו רואים הרופאים, כי בניטור מופיעה מצוקה עוברית הולכת ומחמירה, שכן היה זה בשלב של תהליך הפרדות השיליה ואז ניתן היה להחליט במקום על ניתוח קיסרי והניתוח היה מתחיל, עוד לפני השעה 23:35, היינו השעה שהאם חזרה מצילום הרנטגן.
לדעת ביהמ"ש בוזבז זמן יקר על הליך שלא היה הכרחי ולא היה דחוף ובשל כך לא נוצל הזמן להמשך הניטור, שהיה יכול להביא לאבחנה מדויקת יותר של מצוקה עוברית, שהיתה מחייבת החלטה על ניתוח קיסרי מיידי.

ביהמ"ש קבע שיש לראות במחדלי הצוות הרפואי בבית חולים ברזילי באותו לילה, משום רשלנות רפואית.
ביהמ"ש קבע שכאשר ישנה תופעה, שאחת האפשרויות שלה היא מצוקה עוברית, יש לפרש תופעה זו לחומרה, היינו לצאת מתוך ההנחה שאמנם אותה אפשרות של מצוקה עוברית היא שגרמה לאותה תופעה ועד שלא תישלל מסקנה זו על ידי בדיקות נוספות, אין להתעלם מאפשרות זו.

ביהמ"ש קבע שהנזק המוחי ושיתוק המוחין שנגרם לתובע הוא תוצאה של היפרדות השיליה ולא תוצאה של כריכת חבל הטבור מסביב לצוואר או מחלה מטבולית. לדעת ביהמ"ש, הנזק המוחי שנגרם לתובע הוא תוצאה ישירה של הפסקת החמצן למוחו שנמשכה דקות ארוכות, לפני קיום הניתוח הקיסרי, כתוצאה מהפרדות מוחלטת של השיליה ברחם אמו.

הרופאים בבית החולים, היו חייבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי האם בנסיבות המתוארות לעיל.
התרשלות הצוות הרפואי, בכך שהפסיק את הניטור בטרם זמנו ולמרות שבניטור הופיעו תופעות המצביעות על חשד סביר למצוקה עוברית, הם שגרמו בסופו של דבר לנזק החמור שנגרם לתובע.

מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת היא הבעלים של בית החולים ברזילי באשקלון והיא מעסיקת הרופאים והצוות הרפואי בבית החולים הזה, הרי היא אחראית באחריות שילוחית למעשיהם של חברי הצוות הרפואי ועל כן היא אחראית לפצות את התובעים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מהרשלנות הנ"ל וכך קבע ביהמ"ש.